פסק-דין בתיק ת"א 7085-06

1. תובענה לפסק דין הצהרתי הקובע כי התובעת שוחררה מכל ערבות ו/או שיעבוד נכסיה כלפי הנתבע ("הבנק") עבור חובות חברה בבעלות בנה; כי כל פעולת משכון נכס השייך לתובעת אשר נעשתה לאחר יום 22/7/97 בטלה ומבוטלת; כי תיק ההוצל"פ המתנהל בלשכת ההוצל"פ בבאר שבע מס. 14-09103-05-3 ייסגר.

2. התובעת ניהלה בעבר חשבון בנק אצל הנתבע.

ביום 8/4/92 חתמה על ייפוי כח כללי (נוטריוני) (להלן "ייפוי הכוח") המייפה את כוחו של בנה, יהודה אמיר ("יהודה") לבצע בשמה פעולות נרחבות.

במהלך שנת 1993, הסכימה התובעת שבניה, יהודה ונפתלי, בעלי חברת "אמיר בניה ופיתוח (1991) בע"מ" ("החברה"), יעשו שימוש בייפוי הכוח כדי לערוב בשמה לחובות החברה ולהתחייבויותיה כלפי הבנק.

ביום 5/6/95, נחתמה בשם התובעת ערבות מתמדת מוגבלת בסכום.

במכתב מיום 22/7/97 הודיע הבנק לתובעת כי היא משוחררת מכל התחייבות כלפי הבנק לפי כתב ערבות להבטחת חובות החברה, מיום 5/6/95  .

בשנת 1999, רשם הבנק שעבודים חדשים על נכסי התובעת מכח ייפוי כח משנת 1992.

ביום 14/5/01 סגרה התובעת את החשבון בבנק ללא יתרת חובה.

בשנים 2003-2005 שלח הבנק לתובעת מכתב התראה בגין חוב לבנק ומזכיר לה את השעבוד על נכס המקרקעין שבבעלותה להבטחת חובות החברה.

ביום 19/7/05 פתח הבנק הליכי מימוש המשכנתא בהוצל"פ.

3. לטענת התובעת, בשנת 1997, פנתה לבנק, נפגשה עם מנהל הסניף, ובקשה לשחררה מכל חבות כספית כלפי הבנק, לרבות שחרור נכסיה המשועבדים לבנק כבטחונות עבור חובות החברה, כן הודיעה לטענתה כי היא מבטלת את ייפוי הכח. לאור זאת, יפויי הכח החדש משנת 1999, והשעבודים מכוחו, נעשו ללא ידיעתה וללא הסכמתה ועל סמך יפויי כח משנת 1992 שבוטל על ידה בידיעת הבנק. עוד טוענת התובעת כי אין תוקף לשטרי המשכון אשר נחתמו על ידי אחד מבעלי החברה בלבד, ללא חותמת החברה,  בעוד שמורשי החתימה הם שני בעלי המניות יחדיו. מה גם, כי שם החברה על שטר המשכנתא אינו זהה לשם החברה, אינו נושא ח.פ של החברה, ולא התקבלה כל החלטה של החברה לשעבד את נכסי התובעת (טענה זו נזנחה בסיכומים). התובעת טוענת כי לא ידעה אודות שיעבוד הנכסים שבבעלותה, בניה עשו שימוש אסור בייפוי הכוח, אותו ביטלה שנים קודם לכן ובהסכמת הבנק.

4. הבנק מכחיש טענות אלו. לטענתו, התובעת הייתה מעורבת ו/או ידעה את כל הקשור לחשבונה וערבויותיה, היא נהגה מעת לעת לסור לבנק ולהתעדכן, זאת בנוסף למכתבים שנשלחו אליה ע"י הבנק. הבנק מכחיש את ביטול ייפוי הכוח וטוען כי היא אף הוציאה לטובת בנה ייפוי כח נוסף ב 4/5/99. בשנת 92 רשם בנה המנוח של התובעת משכנתא על נכס שבבעלותו להבטחת חובות החברה. הבן נהרג למרבית הצער בשנת 1992 והתובעת היא יורשתו על פי צו ירושה. ביום 18/8/96 פנתה התובעת לבנק לצורך ביטול השעבוד על הנכס הנ"ל, אך זה היה מותנה בקיום בטחונות אחרים. בשנת 1997, שוחרר הנכס משעבוד לאחר שהועבר סכום כספי מחשבונה של התובעת לכיסוי חובות החברה על פי ערבותה. המסמך מיום 27/7/97, עליו נסמכת התובעת, משחרר אותה על פי כתב ערבות מיום 5/6/95 שהיא מוגבלת בסכום ובמסגרתה שועבדו מספר תוכניות חיסכון, מה גם כי מועד השחרור מהערבויות על פי מסמך זה קדם למועד בו נוצרו יתר השעבודים ובכללם המשכון נשוא התובענה. השעבודים משנת 1999, על שני נכסי מקרקעין נרשמו מכח שני יפויי כוח ספציפיים שהתקבלו אצל הבנק. כן טוען, כי בטרם בוצע המשכון התקבל אצלו העתק מאושר של פרוטוקול החברה מיום 29/4/99 לפיו די בחתימת אחד ממנהלי החברה לצורך משכון.

5. יוער כי התביעה הוגשה בשנת 2006, התובעת ילידת 1/1/38, הגישה תצהיר עדות ראשית מיום 24/1/07, הדיונים בתיק זה התמשכו בשל בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועד דיון לאור מחלתה של התובעת, אשר גם לא התייצבה לדיון מספר פעמים במועדים שנקבעו לצורך חקירתה וגם זאת בשל מחלתה (ראו דיונים מיום 5/7/07, 31/12/07, 24/5/09 אשר היו קבועים להוכחות). בסופו של יום התייצבה התובעת לחקירה על תצהירה ביום 10/10/2010 אלא שבמהלך חקירתה עלה ספק לגבי כשירותה הקוגניטיבית (ראו תצהיר בא כוחה מיום 3/1/11). לאור האמור ביקש בא כוחה לצרף חוות דעת על מצבה הקוגניטיבי ולקבל את תצהיר עדותה הראשית מבלי להתחשב בחקירתה הנגדית. בקשה זו נדחתה (החלטה מיום ). יוער, כי קבלת תצהיר עדות ראשית ללא חקירה נגדית או ללא התחשבות בחקירה נגדית, לא רק שפוגע ככלל בזכויות דיוניות ומהותיות של הצד שכנגד, אלא שבמקרה דנא, עולה הספק בדבר כושרה הקוגניטיבי של התובעת במועד הגשת התצהיר לאור אי התיצבותה לדיונים, מפאת מחלה, במועדים סמוכים למועד הגשת התצהיר.

6. עת/בנה של התובעת יהודה אמיר, אשר לטובתו ניתן ייפוי הכוח משנת 1992, טוען בתצהירו ובחקירתו כי ידע אודות ביטול ייפוי הכח בשנת 1997 מפי מנהל הבנק דאז, מר בן שמעון, שהתקשר אליו ודיווח לו על ביקור התובעת בבנק וביטול ייפוי הכח. לטענתו בשנת 1999 ביקש לסגור את יתרת החובה בבנק באמצעות מכירת דירתו במבועים, מנהל הבנק התנה זאת בשעבוד זמני על שני נכסים של התובעת, תוך שציין, כי עם מכירת הבית והפקדת תמורתו ישחרר הוא את השעבוד, על כן עשה שימוש ביפויי הכח שניתן לו בשנת 1992 לצורך המשכון על אף שידע כי בוטל. לטענתו הבית במבועים נמכר ב 2001, תמורתו הופקדה בבנק והובטח לו כי השעבוד יבוטל. לטענת העד, ב4/5/99 חתמה התובעת על ייפוי כח כללי נוסף לטובתו על מנת שירכוש עבורה רכב, יפויי הכח היה כללי ולא ספציפי בהתאם לדרישת הבנק.

7. עת/ שי עמר, בנה של התובעת, העיד כי היה נוכח בעת שפקידת הבנק גב' דינה פרטוק אשר באה לביתם והחתימה את התובעת על מסמכים שונים בשנת 1992 לצורך פתיחת חשבון ומסמכים נוספים, מבלי שינתן כל הסבר לתובעת על מה היא חותמת. בשנת 1997, החליטה התובעת לטענתו שלא להיות מעורבת בפעילות החברה בשל סכסוך שנתגלע בין האחים על כן בקשה ממנו להכין לה מכתב המבטל את ערבותה ואת ייפוי הכח שנתנה, אותו הדפיס והיא לקחה אותו ומסרה לבנק. יצויי, כי המכתב המודפס נושא תאריך 17/7/97 חתום לכאורה ע"י התובעת, אינו נושא כל חותמת של הבנק (נספח ב' לתצהיר העד). לטענת העד, הוא היה באותה עת חייל בשירות סדיר, התובעת סיפרה לו שהייתה אצל מנהל הבנק, ביקשה שישחרר אותה מכל התחייבויותיה, הוא ביקש מכתב בכתב ועל כן הדפיס לה לבקשתה את המכתב נספח ב' הנ"ל והיא לקחה אותו למנהל הבנק. לטענת העד, כל ההתכתבות עם הבנק משנת 2004 נערכה על ידו. לטענתו המכתב מיום 17/7/97, הוזכר על ידו לראשונה במסגרת תיק ההוצל"פ רק בדצמבר 2005, כיוון שרק אז בסמוך התעוררה המחלוקת והוא חיפש ומצא את המסמך.

8. אין חולק כי התובעת, בשנת 1992, נתנה לבנה יהודה אמיר יפוי כח כללי נוטריוני לפעול בשמה בבנק. לטענתה, באותו מועד, ייפוי הכח ניתן לאחר טרגדיה משפחתית שפקדה את המשפחה והשפיעה עליה קשות ועל מת לפטור אותה מטרדות הקשר עם מוסדות שונים. יחד עם זאת אין חולק, כי  בשנת 1993, הסכימה התובעת לבקשת בניה לערוב לחברה שבבעלותם לצורך קבלת אשראי שוטף ולפיכך נחתם ביום 5/6/95, מכח אותו ייפוי הכח, כתב ערבות מוגבל בסכום לטובת הבנק במסגרתו שועבדו מספר תוכניות חיסכון ע"ש התובעת. בשנת 1996 פנתה התובעת אל הבנק ובקשה לשחרר שעבוד שהיה רשום על נכס אותו ירשה מבנה המנוח. בשנת 1997, רק לאחר שהבנק נטל מחשבונה, מכח ערבותה המתמדת (משנת 1995), כספי חיסכון בסך כ 100,000 ש"ח וסך נוסף של 75,000 ש"ח, שוחרר השעבוד על נכס הירושה וכן קיבלה התובעת אישור לפיו היא משוחררת מערבותה המתמדת מיום 5/6/95. לטענת התובעת עובר לשחרורה מערבותה בשנת 1997, הגיעה היא לבנק לפגישה נוספת עם מנהל הבנק, ביקשה לשחררה מכל ערבות לחובות החברה ובאותו מעמד בקשה גם לבטל את ייפוי הכח - טענה זו מוכחשת ע"י הבנק, מנהל הבנק באותה עת, עה/5 מכחיש את קיומה ועומד על כך כי התקיימה עם התובעת אך פגישה אחת בשנת 1996, עת בקשה לשחרר משעבוד את הנכס שקיבלה בירושה מבנה. עדויות בניה של התובעת בדבר אותה פגישה ב 1997 הינם עדויות שמיעה של נוגעים בדבר אשר מטבע הדברים מעוניינים שהנכסים הממושכנים יועברו לידיהם. המסמך (נספח ב' לכתב התביעה), עליו נסמכת התובעת בטענתה בדבר הפגישה בשנת 1997 ובדבר ביטול ייפוי הכח, אשר הודפס לדברי בנה שי, לבקשתה, אינו נושא את חותמת הבנק ואין כל ראיה כי נכתב במועד התאריך שהוא נושא או שהתקבל על ידי הבנק, מה גם, כי מסמך זה הוזכר לראשונה אך בשנת 2005 במסגרת תיק הוצל"פ, על אף כי דבר משכון הנכס נודע לתובעת ובנה שי כבר שנים קודם לכן, עת בקשה היא להעביר את הזכויות בנכס על שמו של שי ולא ניתן היה בשל המשכון (ראו עדות שי).

9. התובעת, על פי העדויות, אינה יודעת קרוא וכתוב, אך הכל מסכימים כי היא אישה חכמה שהייתה מעורבת בפעילות בבנק. התובעת ילידת 1938, על פי אישורים רפואיים, סובלת ופרקינסון, נטען כי היא סיעודית ובמצב קוגניטיבי ירוד ואכן זו הייתה ההתרשמות בעת חקירתה הנגדית. הנכסים הממושכנים להבטחת חובות החברה אינם מהווים מקום מגורים לתובעת ויש להניח כי יועברו לידי בניה בבא העת, אותם בנים, אשר משכנו את הנכסים הללו להבטחת חובות החברה שבבעלותם.   

10. את עיקר יהבה מטילה התובעת על שימוש, שלא כדין, שנעשה בייפוי הכח שנתנה לבנה יהודה אמיר בשנת 1992, על מנת למשכן שניים מנכסיה בשנת 1999, לאחר שלטענתה, ייפוי כח זה בוטל כבר בשנת 1997 והבנק אישר זאת. הבן יהודה אמיר מודה כי עשה בשנת 1999 שימוש שלא כדין בייפוי הכח שבוטל עת חתם על משכון הנכסים בשמה של התובעת מכח ייפוי הכח, אלא שהתובעת לא מצאה לנכון להגיש תובענה נגדו, אלא דווקא נגד הבנק בטענה, כי הבנק כאמור ידע על ביטול ייפוי הכח ולמרות זאת שיתף פעולה עם יהודה אמיר לצורך משכון שני נכסי התובעת כערובה להבטחת חובות החברה.

11. כסיכום ביניים ניתן לקבוע, כי התובעת ידעה היטב שייפוי הכח הנוטריוני הכללי עליו חתמה בשנת 1992, מופקד בבנק ומשמש את בנה לצורך הבטחת פעולות החברה (שאם לא כן לא הייתה טוענת כי הגיעה לפגישה עם מנהל הבנק בשנת 1997 ומבקשת לבטלו; התובעת אף לא הוכיחה כי ביטלה את יפויי הכח על פי הדרך לביטול ייפוי כוח נוטריוני כאמור בת' 5 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז - 1977; ); התובעת לא הוכיחה כי ביקשה לבטל את יפויי הכוח הנ"ל בכל דרך אחרת; התובעת לא הוכיחה כי ביקשה (לטענתה) לבטל את ערבותה לחובות החברה בשנת 1997; התובעת על אף שלא ידעה קרוא וכתוב הייתה אישה חכמה ומעורבת בנעשה בחברה ובערבותה לחובותיה. נותר אם כך להכריע בשאלה, האם על רקע נתונים אלו, משכון שני נכסי התובעת, בשנת 1999, באמצעות שני יפויי כח ספציפיים מכח יפויי הכח משנת 1992 נעשו כדין?  והאם די היה בחתימת מיופה הכח, יהודה אמיר, לחתום על שטרי המשכון?